בספרו האחרון של אהרון ירושלמי, שנפטר לפני שנה וחצי, אנו נסחפים אחר סיפורן של טעויות רפואיות שטלטלו את חייו, ותוך כדי קריאה מטלטלות גם אותנו: הסיפור הוא כביכול סיפור על גיבורים בדויים, אך ירושלמי יודע להוליך אותנו למחוזות שכל קורא רוצה לגעת בהם ובמבט חודר , מלא תבונה ולרגעים הומוריסטי אנו צופים בעלילה כל כך אמיתית, כל כך אנושית.
סיפורן של הטעויות באבחון היה יכול להיכתב ככרוניקה יבשה של עובדות, אך בספרו של ירושלמי אנו קוראים שתי נובלות על טעויות ורגשות ולבטים ופחדים, ובין השורות יש שיחה והרהורים על המאבק האנושי בכלל, על מאבקים בתחומים שונים - ביחסים בין בני זוג, מאבק לדעת את האמת הרפואית, מאבקים לחירות, מאבקים במלחמת העולם השנייה וכו'.
שני הסיפורים הקצרים מתארים התרחשויות כביכול פרוזאיות לחלוטין, בדיקות רפואיות שעובר הגיבור, בדיקה ראשונה במחלקת העיניים כדי לבדוק אם יש סכנת עיוורון, ובדיקה שנייה במחלקת הלב. הסערה הפנימית לנוכח הצפוי והבלתי צפוי נפרשת בצורה מקורית מאד: לבטי הגיבור נשזרים בזיכרונות, בהתמודדות עם המשפחה, בקשר הנרקם עם הרופאים, ואנו נסחפים אחר שיחות נפש שיוצרות מפגש בין המאבק האנושי של הגיבור למאבקים שונים בהיסטוריה ובחברה. כך מבזיקים קטעי זיכרונות המאירים את חלקת אלוהים הקטנה של הגיבור הסובל בפריזמה רחבה יותר.
כך למשל, כאשר הוא מחכה לאבחנה של הרופאה בדבר גורל ראייתו, מתנהלת ביניהם שיחה על מיזוג גלויות, על בעלה הפולני של הרופאה, על קשיי ההתאקלמות, והסופר שב למאבקו באויב נאצי, בחשיבות המולדת, והוא מהרהר בתקומה הציונית, במאבק "על אדמה, שראיתי ועדיין רואה בה מולדת לעם היהודי. ועתה אני חש מובס, ויושב מול רופאה ידידה, וממתין לחריצה דין, על ראייה, או עיוורון בשתי עיניי" (עמוד 14).
מבחן הראייה הספציפי מושווה לראייה של ההיסטוריה בכלל, של גורל המולדת.
הסיפור כתוב לא כאי בודד ונפרד, אלא כסיפור בתוך הקשר רחב יותר, בתוך מציאות כוללת : בין השיטין מקבל הגיבור במהלך הבדיקות דיווח על חדירת מחבלים למקומות יישוב, וכך לאורך כל היצירה יש מתח בין המאבק האישי הפרטי למאבק הקיומי בכלל. ברגע מסוים במהלך הבדיקה, נאנח הרופא: "המצב הולך ומחמיר". מיד באה תגובת הגיבור, הנמצא בחרדה באמצע הבדיקה: "של העיניים? של המדינה?" (עמוד 24).
העבר והראייה ההיסטורית נשארים ברקע כל הזמן. ברגע של פחד, מהרהר הגיבור:
"בלעדי הראייה, עולמי ישתנה. העבר ישתנה ויהווה תשתית לזיכרון. לאחר שיכה בי העיוורון יהפכו שתי ידיי לעיניים ולמישוש דרכי...".
תחושותיו של חולה המפרפר בין בדיקה לבדיקה, בין אבחנה לאבחנה, הופכות לעלילה נפשית סוערת. בשלב מסוים יש גם מבט אחר על החיים. באמצע הבדיקה אצל הרופא בניו יורק, חש הכותב בתפנית מפתיעה בנפשו:
"מעבר לקירות המרפאה המו חים. מכוניות ובני אדם נעו לכל עבר. מה אני עושה כאן? אבל להפתעתי, חשתי פתאום כי בסכנת העיוורון טמון גם קסם. אתגר ההתמודדות התעורר מתרדמתו והזרים בי כוחות מחודשים" (עמוד 52).
גם בנובלה השנייה העוסקת בפרפורי הלב ובאבחנות הרופאים, הופכת אותה תחושה של לב נצבט בין מלקחיים, לתחושה ישנה של מאבק היסטורי שלא נשכח: "המלקחיים הכריזו על שביתת נשק" ומחושי הלב הופכים לזיכרון של מפגש עם הצנחנים אבא ברדיצ'ב ויונה רוזנפלד (עמוד 94). סיפור של בדיקות רפואיות, שהיה יכול להפוך לדו"ח יבש קורם עור וגידים ולובש חיים. במרקם זה נוגעת ללב הפגישה עם המשוררת צביה בן יוסף גינור, וקטעי השירה שהותירה למחבר. מרגש במיוחד השיר שבו ניסתה לשמח את לבו:
"נחמה היא כמו חוט/ לעתים נפרע/ ולעתים הוא חבל".
הקשרים הנפתלים בינו לבין רעייתו לאורך הטיפולים יוצרים מעין עלילת משנה מעניינת, לבטים של בעל ואשה, אוהב ואוהבת, חרדים יחד, מנסים לחזק זה את זה, ובין השורות הופכת הקריירה שלה כציירת ונושאי ציוריה למטאפורות למצבו הנפשי. כך, למשל, כאשר מודיעים לו על ניתוח קרוב, אנו מתבשרים על מפנה בחיי האשה הציירת: היא משנה סגנון בציוריה, והבעל שואל אותה:
"מתי עברת לאבסטרקט?"- והיא עונה: "אני רוצה לסטות מהקונבנציה" ( עמוד 104). דימוי הראייה נשזר במהלך השיחה המרתקת ביניהם, ובשלב מסוים הופכים הדבר למשל על מצב האדם ומצבו של החולה בסיפור:
הגיבור פונה לרעייתו -
"עולמך כפי שמוכר לי בנוי מראיית דברים כהווייתם -טבע עצמים, בני אדם" - ועונה לו הרעייה הציירת: "המדובר הוא בי, בעלי היקר, אל תשכח" (שם).
הראייה בכלל, הראייה האנושית, שינוי נקודת המבט של הראות - הכל הופך להיות מעין תפאורת רקע לניתוח בעין ולבדיקות הראייה. הנה כי כן, אין זה רק דין וחשבון על מצב רפואי, אלא ספר שהוא יומן מרגש על מצבו של האדם.
אהרון ירושלמי היטיב בספריו הקודמים לשזור פרקים בעלילת המאבק לתקומה, מאבקים על הזהות היהודית - והדים לספריו הקודמים כמו נשמעים בין השורות. סיפור שנראה לכאורה סיפור של טעויות רפואיות הופך להיות מארג חיים חברתי והיסטורי מאלף, עלילת נפש המרטיטה את הלב, מרגשת עד דמעות.
עמליה שור, בתו של אהרון ירושלמי, קיבלה לאחרונה מכתב מפרופסור מרין שניתח את בעלה וזכה לתיאור חיובי של גילוי הדיאגנוזות המוטעות. הרופא מרין מביע מלות התפעלות מן הדרך שבה הפך סיפור של מאבק אישי של חולה לאיתור מחלתו - לסיפור אנושי כה מרגש וכה מרשים.
אהרון ירושלמי שזכה בפרסים ספרותיים רבים ובהם פרס גרשון שופמן אמן הסיפור, הותיר בעיזבונו ספר מעולה, שהוא מצבה חיה למפעלו הספרותי המפואר.
